טוען
ההבט הביטחוני מקצועיכללי

בן שימול – “לקחנו את החיילים הכי טובים, קשרנו להם את הידיים ואמרנו להם, ‘תבצעו את המשימה'”

בן שימול רותח מזעם: מפקד הימ”מ לשעבר לא סולח לאהוד ברק
אילו יכול, היה דוד בן שימול מקים אוהל מחאה מחוץ לביתו של שר הביטחון ברק. עד שיתפטר. בינתיים הוא כועס. הנה כמה עצות מבצעיות בדיעבד מפי מפקד הימ”מ לשעבר, אגדה מהלכת בקרב פקודיו. וגם אמירה מפתיעה על גלעד שליט

“לקחנו את החיילים הכי טובים, קשרנו להם את הידיים ואמרנו להם, ‘תבצעו את המשימה'”, אומר דוד בן שימול. “הם הצליחו לבצע את המשימה והספינות לא הגיעו לעזה, כל הכבוד להם. אבל מה פירוש ‘המשימה בוצעה’? באותה מידה יכולנו לשלוח טילי טורפדו ולהטביע את כל שש הספינות בים. גם במקרה כזה הן לא היו מגיעות לעזה”. דוד בן שימול
דוד בן שימול צילום: שימי נכטיילר

בן שימול יושב בדירתו הנאה שבקטמונים ורותח. הוא בן 55. תקופה ארוכה הוא היה אחד מלוחמי ומפקדי הימ”מ (יחידה משטרתית מיוחדת). בין השנים 1999-1995 הוא פיקד על היחידה הסמויה. שמו היה אז אסור לפרסום. בעיתונים קראו לו ד’. בן שימול פיקד על מבצעים מפוארים של הימ”מ, החל בהשתלטות על “אוטובוס האמהות” החטוף במרס 1988 ועד ללכידתו של המחבל המפורסם טאהר קפישה בחברון ביוני 1995.

פרשת הביש השבועית, ההשתלטות על ה”מרמרה”, ספינת הדגל של המשט לעזה, שעלתה בחייהם של תשעה נוסעים ובפציעה ובהשפלה של לוחמי הקומנדו הימי, לא נותנת לו מנוח. בן שימול לא מבין את ההיגיון. “קח חייל מג”ב, לא ימ”מ. אתה מצייד אותו בנשק, רובה אם-16 פלוס ציוד לפיזור הפגנות, רימוני הלם, כדורי גומי, גז מדמיע. ללוחמי השייטת נתנו רובי צעצוע”.

“מי שמכיר אקדחים יודע שאתה יורה בהם בלי לפגוע. מבחינתי זה לא נשק. כדי לפגוע ברגליים אתה צריך להיות סופר מיומן. כדי לירות בתנאי לחץ אתה צריך להיות עוד יותר מקצועי. מה שקרה עם האקדחים היה יכול להסתיים אחרת עם רובים. אולי עם פחות הרוגים”.

עיקר הטענות של בן שימול הן כלפי שר הביטחון אהוד ברק. המחדל בלב ים מחזיר אותו לימים הנוראים של ינואר 1995. אנשי חמאס חטפו אז את החייל נחשון וקסמן והובילו אותו לבית נטוש בכפר ביר נבאללה. ברק היה הרמטכ”ל. הוא החליט שאת הפריצה לבית יבצעו חיילי סיירת מטכ”ל. בן שימול היה אז המפקד הזמני של הימ”מ. הוא ניגש לברק והתחנן שהימ”מ תבצע את הפעולה. לא עזר.

“אמרתי לו, ‘אין לי בעיה שתיקח את מטכ”ל, אבל קח לפחות את האמצעים שיש לנו ואין למטכ”ל'”, משחזר בן שימול. “הוא אמר לי, ‘עזוב, לא צריך. יש לנו הכול’. בגלל ההתעקשות הזו סיירת מטכ”ל לא הצליחה לפרוץ למבנה. לא היו לה את הכלים שהיו מפוצצים מבחוץ את הדלתות והחלונות. המחבלים רצחו בדם קר את וקסמן וירו מבפנים למוות בסגן ניר פורז. רק אחרי האירוע ברק הורה להכשיר אצלנו ביחידה את חיילי המטכ”ל בנושאי פריצה”.

“אותו דבר גם כאן”, ממשיך בן שימול. “הוא אמר לעצמו ולאחרים, ‘אני יודע הכול, אל תלמדו אותי’. תארו לכם מה היו עושים לעמיר פרץ אם הוא היה אחראי לתכנית כזו. היו מכסחים לו את הצורה”.

בן שימול טוען שברק היה צריך להתפטר כבר אז, אחרי מחדל וקסמן. אבל הוא נשאר. עכשיו הוא קורא לו שוב ללכת. “ברק לקח לידיו, לבד, מבצע עם השלכות לאומיות ובין~לאומיות אדירות, אבל ביצע הכול בצורה שלומיאלית. ללוחמים בשטח הוא לא נתן סיכוי. גם נושא המודיעין הוא שערורייה. ראיתי את ההתכתשות על הסיפון העליון ב’מרמרה’. אפשר היה למנוע את זה. יש מודיעין חזותי. אתה רואה את שדה הקרב. אתה רואה אנשים עם ברזלים ומוטות. תעצרו את הכול לפני שהמסוק מגיע”.

“נניח שהגעת עם המסוק, אז אתה מוריד שישה חיילים במכה ולא אחד~אחד. עשינו את זה בימ”מ, ולא פעם אחת. עכשיו תבין למה הימ”מ היה צריך להיות שותף בפעולה. זו יחידת ההשתלטות הלאומית. בהגדרה. החבר’ה שלנו הם בני 28 בממוצע. רבים מהם בוגרי הקומנדו הימי. הימ”מ הצליח להגיע לאורך השנים לשיתוף פעולה מצוין עם השייטת. אני חושב שאילו היו לוקחים את שתי היחידות הכול היה יכול להיראות אחרת. לעשות שילוב. אבל ברק יודע מה שהוא עושה, לא?”.

הירידה של החיילים מהמסוק היישר לתוך זרועותיו של ההמון הזועם גרמה לבן שימול

כאב פיזי של ממש. “שום מפקד לא היה מעלה על דעתו להוריד אנשים בגלישה, לתוך האויב. איפה כאן התחכום? איפה הונאת היריב? איפה ההטעיה? רוצה דוגמה? שלח קודם סירות שייצמדו לסיפון התחתון. כולם יגיעו לשם, ואז הסיפון העליון ריק. רק אז תבוא ותוריד את האנשים. יכולת גם לשלוח מסוק שיסתובב מעליהם עשר שעות באוויר, עד שהיה נמאס לאנשים על הספינה. אחרי שעתיים הם היו מפסיקים להסתכל למעלה. אז היה מגיח המסוק האמיתי עם הלוחמים”.

“היה ליקוי ברמה התכנונית. לא יכול להיות שלא ראו מהמסוק את כל ההתגודדות. מה עושים במקרה כזה? זורקים רימון הלם מהמסוק. כולם היו קופצים למים, אבל לא היו הרוגים. אז אתה יורד פנימה עם מסיכות או בלי, שישה~שישה. בשביל זה אתה צריך אימונים והכשרה. אפילו לא הכינו מראש רימוני גז. אם זה היה קורה לבן שלי אני לא יודע מה הייתי עושה. הייתי משתולל”.

“הימ”מ יכול להגיע מהאוויר, לטפל באזרחים”, מסכם בן שימול את הנקודה. “הימ”מ הרי מגיעה למטורף שעומד על מרפסת גבוהה ומאיים לזרוק את הילד שלו בלי לפגוע בשניהם. זו ההתמחות שלה”.

 ן שימול לא מבין למה ביצעו את הפעולה בלילה ולא ביום. “אם תכננו לבצע את הכול בצורה נקייה ולא אלימה, למה לא לעשות את זה ביום, בשידור ישיר? היית מקבל תמונות חיוביות. מה שכן, לפני שעלית על הספינה יכולת להשבית אותה. יש הרבה אמצעים, תאמין לי. השייטת יכולה לנטרל ספינה מתחת למים, ואז הם היו יכולים לעמוד שם ולקרוא לטורקים שיחלצו אותם”. אהוד ברק והאלוף אלי מרום
אהוד ברק והאלוף אלי מרום צילום: יהונתן שאול

אילו הדבר היה תלוי בו, בן שימול היה מאפשר לספינות להגיע לעזה. הוא איש שמאל בהשקפותיו, תומך ותיק בהקמת מדינה פלסטינית, מי שהטיף לפני שנים לוותר על עזה, לפנות את ההתנחלויות ביהודה ושומרון ולהגיע להסדר עם הפלסטינים.

“אם הספינות היו מגיעות לעזה הן היו מסתבכות שם. אין להן כלים לפרוק את כל הציוד. ה’מרמרה’ בכלל לא הייתה יכולה להיכנס לנמל. אין שם מספיק עומק. לא הייתי פותח בעקבות זה שום ציר חדש לעזה, כמו שטוענים. הייתי פותח את הדרך מתי שאני רוצה וסוגר מתי שאני רוצה. מה, נגמרה לנו החוכמה? היינו יכולים לוותר שם ולמנוע את כל העליהום העולמי והביקורת”.
– בן שימול לא מוכן לסלוח לברק, זה ברור. “אנחנו לא פיונים במשחק של פוליטיקאים”, הוא זועם. “בפרשת וקסמן הקרבנו שני חיילים יקרים בגלל מאבקי היוקרה. אנחנו צדקנו, אבל ברק, שפסל את שיתוף הפעולה, נחשב גיבור. גם היום הוא משדר שהוא יודע הכול, ותראה לאן הגענו. איפה הפעולות והתגובות? איפה ‘מה יקרה אם’? איפה כל התרחישים? המודיעין המקדים? המודיעין בזמן אמת? אם ראית שזה המצב – עצור את הפעולה. הספינה תיסע עוד קילומטר. מה קרה?”.

“יש לי תחושה שהחבר’ה הצעירים, המעודכנים, יכולים לדעת הרבה יותר ולחשוב טוב יותר. לעשות סיעור מוחות. אני מצטער שאני חוזר שוב לפרשת וקסמן, אבל אז יצא לי להכיר הסגנון המתנשא של ברק. זה הרתיח אותי. אתה יודע מה עשינו אחרי המבצע שנכשל? באנו לביר נבאללה ופרצנו את כל הדלתות והחלונות עם הציוד שברק לא לקח מאיתנו לטובת סיירת מטכ”ל”.

“מי שטועה, שיודה”, תובע בן שימול. “שיגיד טעיתי וילך הביתה. ברק הוא הראשון בתור. אילו יכולתי, הייתי הולך ועושה שביתת מחאה מול הבית שלו, כמו מוטי אשכנזי אחרי מלחמת יום הכיפורים. אני לא בנוי לזה. את המסר אני מעביר דרכך”.

 דוד בן שימול הוא אגדה מהלכת בקרב פקודיו. אין רבים במדינה שמנעו בגופם כל כך הרבה פיגועים ומעשי טרור. מצד שני, אין רבים שמכירים את האיש הצנוע הזה, שהקים בשנים האחרונות את חוות האנטילופות בערבה, והיום הוא בונה בתים להנאתו ועוסק באמנות זעירה. גם היום בן שימול שוהה רבות במטה הימ”מ, מייעץ ומסייע. סביר להניח שהוא משמש פה לדעה הרווחת היום בקרב יחידות העילית של המשטרה על ההסתבכות הנוראה בפרשת המשט.

גלעד שליט
גלעד שליט פלאש 90

דווקא מאדם כמו בן שימול היית מצפה שיעמוד בראש המטה לשחרורו של גלעד שליט. הוא הרי הוביל מאות לוחמים למאבקים מול טרוריסטים, וייתכן שהם היו נופלים בשבי. בן שימול מסרב לרכוב על הגל הזה. הוא טוען באומץ שאסור לשחרר את החייל החטוף. “דוד בן גוריון לא היה משחרר את שליט, כי הוא היה מבין שהדבר יעלה לו במחיר הרבה יותר גבוה”.

“אנחנו במלחמה, ובמלחמה יש נפגעים”, מסיים בן שימול. “אם נשחרר את שליט, אנחנו נפסיד בסוף. באותו יום הם יחטפו חיילים, ואז נעמוד מול עוד מאות מחבלים שישתחררו. זה יהיה גול עצמי. היום הם לא רוצים לחטוף חיילים. לא כדאי להם. הייתי משאיר את המצב כפי שהוא. אני יודע שזה לא פופולרי, אבל זה מה שאני חושב”.

–  ואני חושב שאילו היו לנו במדינה עוד הרבה אנשים כמו דוד בן שימול, ישרי דרך, נועזים, אכפתיים ויצירתיים, הכול היה יכול להיות הרבה יותר טוב, וקצת יותר אמיתי.

לכתבת המקור

Font Resize
Contrast